הבוקר, לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה סיפרתי במגדל בסר ברמת-גן על המשורר נתן יונתן, ששכל את בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים. רבים משיריו של נתן יונתן מהווים גם היום את פס הקול של חיינו ומושמעים שוב ושוב מעל גלי האתר, בטקסים ובימי זיכרון.
המִפגש היה מרגש והנגיעות האקטואליות עוררו תגובות שגילו אִכפתיות ואהבה גדולה לרעות, לערבות ההדדית מצד אחד ודאגה לגורל עמנו מצד שני.
ובמילותיו של נתן יונתן, שכתב זאת יפה מכולנו כבר לפני שנים:
'שיר ארץ'
כתב: נתן יונתן
ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.
ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.
שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.
ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.
כל אביב שבים לה סביוניה
לכסות את כל קמטי פניה
רוח קיץ עצב אבניה
ילטף באור.
שב הסתיו עם כובד ענניה
לעטוף אפור את כל גניה
והחורף את שמורות עיניה
הבוכות יסגור.
שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים
שב הסתיו עם כובד
כתיבת תגובה