מי יבוא ביום עצוב שכזה להרצאה? חשבתי לתומי, אפילו השמים בוכים.

כשנכנסתי לאולם בהרצליה הופתעתי למצוא אותו מלא באנשים. הרצון לכבד את השבים באופן אישי וכקבוצה. הצורך לעשות את זה יחד, כמי שמתייחד עם השבים שנרצחו בעזה מצד אחד ובו בזמן לשאת תפילה משותפת בתקוה לימים טובים יותר.

ברכתי על הזכות לספר על יצירתה של המשוררת, רחל שפירא. חלק מן השירים שנכתבו במקור מתוך הלך רוח אישי, הפכו ליצירה לאומית מכוננת. מילים שנכתבו לפני עשרות שנים הפכו לעל זמניות, כאילו נוצרו כאן ועכשיו.

לאחר ההרצאה כתב מנהל התרבות של 'לב העניין':
טלפון לא צלצל ורחש לא נשמע, זבוב לו עבר היינו שומעים את מעופו…
תודה גדולה למירה כהן על הרצאה מרגשת מעניינת ומרתקת.